הרשתות הסמנטיות שבונים כיום Really Dreadful Framework

בפוסטים הקודמים הסברתי מהי הרשת הסמנטית, נתתי כמה דוגמאות לאופן בו משתמשים בכלים סמנטיים כבר כיום באינטרנט ואני מקווה ששכנעתי בדבר הנחיצות. עכשיו הגיע הזמן להתקדם ולדבר על אלו רשתות סמנטיות בונים היום ואיך. לשם כך, נסביר על אבני הבניין התקניות של הרשתות הסמנטיות – ה-RDF.

Resource Description Framework הוא התקן של W3C לרשתות סמנטיות, ופרויקטים רבים משתמשים בו. מטרתו היא להביע באמצעות כלים פשוטים מידע סמנטי אודות אובייקטים מסוימים. מדובר בשורות קוד שניתן להוסיף לקוד הבסיסי של אתר ובכך להוסיף לו מידע סמנטי, שיהפוך לחלק מרשת סמנטית גדולה יותר. נתחיל עם דוגמא פשוטה מאוד (מאוד…):

<rdf:RDF>
 <rdf:Statement>
  <rdf:subject   rdf:resource="London" /> הנושא
  <rdf:predicate rdf:resource="onto;is capital of" /> הקישור הסמנטי
  <rdf:object    rdf:resource="England" /> האובייקט
 </rdf:Statement>
</rdf:RDF>

שורות הקוד האלו נותנות לנו את העובדה הפשוטה: “לונדון היא בירת אנגליה”.

אני לא אכנס לפרטים הטכניים שכוללים הרבה TLA כמו URI ו-OWL, כי הכותרת שלי היא לא “בנה בעצמך רשת סמנטית ב-10 שלבים קלים ו-20 שלבים מסובכים”. הנקודה היא שזו דרך קלה להביע מידע סמנטי. דוגמה נפוצה לשימוש אפשרי היא מספר חברות המתחרות זו בזו ורוצות לדעת מה הדעות של בלוגרים על מוצריהן, וזאת מבלי שהחברות האחרות יוכלו להשתמש במידע כנגדן. כל אחת תפנה לבלוגרים ותבקש לשלב בתוך פוסטים שכוללים ביקורות או התייחסויות למוצרים שלהן את שורות ה-RDF הייחודיות שלהן, ובכך נוצרת רשת סמנטית. מתוך הרשת הסמנטית ייאסף מידע, כמו מי אוהב את המוצר בגלל המחיר, מי חושב שהוא גרוע בגלל אורך החיים שלו ומה הדעה לגבי איכות הביצועים. היתרונות ברורים, כמו גם האפשרויות לפיתוח – אבל יש גם בעיות.

לדעתי, RDF הוא, בלשון המעטה, לא משהו. קודם כל – הוא לא מה שאני מצפה ממהפכה. הוא מבקש לבנות את הרשת הסמנטית על האינטרנט הקיים. אני לא אומר שצריך להחליף את כל התשתית הקיימת – אבל ישנם אתרים שהטרחה לשלבם ברשת סמנטית גדולה מדי – הם לא מסודרים, הם לא מאורגנים והם ענקיים מדי מכדי שירצו להוסיף לעצמם עוד אלפי שורות RDF. מנגד – כדי לאפשר לאתרים מיושנים להפוך לסמנטיים אנו מקריבים יכולות וגישות חדשניות. מהי מילת הבאזז הגדולה ביותר? Innovation. מה מקום שני? Scalability – אלא שחלקים רבים באינטרנט לא בנויים ל-Scalability שכזה, ולכפות על הרשת הסמנטית מיטת סדום לפי האתרים המיושנים ביותר – זה בטח לא Innovative.

התוצאה של חסרון זה היא שרק מידע חדש באינטרנט יהיה סמנטי. אתם לא תראו בלוגרים הולכים אחורה ומוסיפים שורות RDF לאתרים שלהם, וגם אמאזון לא תקטלג את כל המוצרים שלה. אני מאמין ש-RDF יישאר נחלתם של פרויקטים מבודדים זה מזה, ולא יחדור לאינטרנט הרחב.

גם חוסר האחידות של ה-RDF היא בעיה. כן, הוא אחיד בתצורה, אבל כל חברה או פרויקט שיוצרים לעצמם RDF עומדים לבד. כל אחד ממציא לעצמו קישורים ושמות מזהים והם כלל לא בנויים לשיתוף פעולה. בפועל, נוצרות כל מיני רשתות סמנטיות פרטיות וקטנות שאינן יכולות לפרוץ את הגבולות של עצמן ויותר חמור – לא מועילות בכלל לגולש. אחרות כן יועילו, אבל רק לגולשים שלהם. אם את ה-RSS אני יכול לקבל כ-feed אחיד בעזרת קליינט אחד – בשביל לקרוא כל רשת סמנטית מבוססת RDF אני צריך להשתמש בקליינט הספציפי שלה.

זה מביא אותנו לבעיה הבאה: איך לגרום לאנשים להשתמש ב-RDF? אם זה לא מביא עוד כניסות לאתרים – למה בכלל שבלוגרים ישתמשו ב-RDF? למה שיתעסקו בהוספת אלפי שורות RDF? חלקם מנהלים בלוגים דיי כלליים שיכולים לעסוק במאות מוצרים, אחרים עושים זאת כתחביב ולא רוצים להפוך זאת לעסק מסובך מדי – הם רק רוצים להביע דעתם ושמישהו יקרא אותה. אם לא יצליחו לשכנע את ספק התוכן הבסיסי, ובימינו מדובר בגולש שפותח בלוג או גולש ביו-טיוב, להשתמש ב-RDF – האינטרנט לא יהפוך לרשת סמנטית.

אני גולש כאן קצת לפיץ’ המכירות שלי, אז אני מפסיק. למרות שלדעתי יש צורך בכלי סמנטי טוב יותר, שיצליח לגרום לאנשים לרצות להשתמש בו כמו שהווב 2.0 גרם למשתמשים פרטיים רבים להתחיל לספק תוכן בעצמם. עם זאת, ישנם פרויקטים אשר משתמשים ב-RDF וביכולתו בשביל דברים דיי טובים. נעסוק בהם בהמשך.

About Zohar