האח הגדול רואה הכל- אך האם זה באמת מעניין אותו?

telescreen

גוגל כרום הוא דפדפן מושלם לסוטה הממוצע, בזכות מצב ה”אינקוגניטו” שלו (שזכה לתרגום הזוועתי “גולש נסתר”, כאילו מדובר במינימום darknet – עוד סיבה לא להוריד תוכנות בעברית). המצב, שגם זכה לכינוי porn-mode, לא שומר קוקיז או רשומות היסטוריה ובכך מאפשר לכל ילד בן ה-14 לגלוש באתרי פורנו מבלי שההורים יוכלו לדעת. לא שאני בא בתלונה כאן כלפי גוגל, זה לא פוסט מהסוג הזה – מבחינתי האחריות במקרים שכאלה נחה על ההורים. אבל גם על זה אני לא רוצה להרחיב ולכן נעבור הלאה.

בהתחשב באפשרות האינקוגניטו, שבאה built-in בתוך הדפדפן, מעט מפתיעה אותי העובדה שכרום לא מצליח להגיע לנתח שוק גדול. כמובן, יש שאומרים שיותר מפתיע שלמרות שכרום הוא דפדפן מאוד ידידותי, שימושי, מהיר וקל על המערכת – שלמרות כל אלו הוא לא מצליח, אבל דווקא זה פחות מוזר בעיני. המשתמש הפשוט, שבשבילו האינטרנט זה הסמל של ה-E הכחול על שולחן העבודה מתקשה להבין את היתרונות האלה על פני אינטרנט אקספלורר במקרה הרע, או קשור מדי לפיירפוקס שלו במקרה הטוב. היתרונות האלה הם יתרונות שבעיקר גיקים ידעו להעריך. לעומתם, מצב הפורנו הוא דווקא כן דבר מה שהגולש הפשוט יכול להבין. בהתחשב בכמות הילדים בני ה-14 שרוצים לראות גרמניות לוהטות מבלי שהוריהם ידעו, או בני גיל העמידה שרוצים לראות בחורות ערומות מבלי שהמשפחה או הבוסים ידעו (מלבד בני גיל העמידה בדרגת אלוף – אלה פשוט הולכים למועדוני חשפנות) – מוזר בעיני שהדפדפן לא הגיע אליהם.

זה גם מוזר בעיני לאור נושא האח הגדול שחזר לאופנה. לדוגמה, האופן בו אמזון שלחה את ידה אל מכשירי הקינדל ששיווקה ברחבי העולם, מחקה מהם ספר מסויים שלגביו היו בעיות עם זכויות היוצרים ואז החזירה את הכסף לחשבונות הלקוחות – וכל זה מבלי לומר להם או לבקש מהם. זה גם מזכיר את אובססיית הפחד מפני גוגל היודעת הכל, שכביכול מרגלת אחר הדואר האלקטרוני שלנו בג’י מייל מתוקף תנאי הרישיון.

סיפור שכזה היה גם לגבי כרום, שכולל בתוכו כלי סטטיסטי, ששולח עדכונים מקודדים למחשבי גוגל, וכך גוגל יכולה, כביכול, לעקוב אחרינו. האם היא באמת עושה את זה? האם כל מייל שאני שולח בגוגל חושף את חיי האישיים על מסכי ענק בגוגלפלקס? את התשובה סיפק לי אחד משותפי לסטארט אפ – והיא “לא”. הסיבה, כך אמר, היא שהמיילים שלי, ושל כולם, משעממים את גוגל. וזה נכון, אין לאף אחד סיבה מיוחדת לקרוא את המיילים שלנו – כל המיילים אולי מעניינים אותנו, אבל למי אכפת מאיתנו? הם מייצגים פיסת חיים של אדם שייתכן ויושב מאות ואלפי קילומטרים מכם, תוך התייחסות לדברים מחוץ למייל עליהם אין לקורא החודר לפרטיות כל מושג. מילא היינו ראשי ממשלות, מנכ”לי חברות מובילות במשק או באטמן – אבל עד שנהיה אחד או יותר מאלה, אנחנו משעממים.

חשבו כמה זמן לוקח למצוא משהו מעניין בשיטוט אקראי ביו טיוב – עכשיו חשבו מה קורה אם אנשים יעלו ליו טיוב גם הזמנות טייק אווי לאנשים במשרד, הודעות למדור לחיפוש קרובים ברשת ב’ (ברצינות – יש להם כתובת בג’י מייל) שלא נדבר על הנפח הבלתי נשלט של ספאם. מה כבר המידע הגדול שניתן לחלץ מזה? את התשובה לחיים, היקום וכל השאר? אותה אנחנו כבר יודעים!

המסקנה אליה אנו מגיעים היא שגם אם למישהו יש אפשרות לחדור לפרטיות שלך– זה לא אומר שהוא יעשה זאת – פשוט בגלל שזה לא מעניין אותו עד כדי כך. ככל שיש יותר מידע, כמו רשימת האתרים בהם מבקר הטינאייג’ר הממוצע ביום, כך ספק רב יותר אם מישהו יתעניין בהם כדי לגלות את שני אתרי הפורנו. הרעיון של מצב אינקוגניטו בכרום הוא רעיון נחמד בשביל ליצור ספין בתקשורת, אבל לא באמת דרוש כדי לשמור על פרטיות, בעולם בו הפגיעה בה נשארת לרוב בפוטנציאל בלבד.

המסקנה הזו הולכת גם לנושא המדיה החברתית – ככל שיש לי יותר חברים בפייסבוק או שאני עוקב אחר יותר אנשים בטוויטר – כך אני קורא פחות את העדכונים של כל אחד מהם – הרוב לא מעניין אותי, ובכלל – זה יותר מדי לקרוא, שלא נדבר על לזכור. חלק מזה הופך להיות ספאם בעינינו.

כמובן שהפתרון הוא רשת סמנטית, אבל זה כבר לפוסט אחר…

About Zohar